לקראת פורים תש"ע

דיקאנית הסטודנטים  גילה פינקלשטיין

רבה ורבי זירא ישבו יחדיו לסעודת פורים. בפורים יש כידוע מצווה "חייב אדם לבסומי [להשתכר] בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". ואכן הם השתכרו. בהמשך קם רבה ושחט את רבי זירא, ולמחרת החיה אותו. בשנה שלאחריה שאל רבה את רבי זירא: אולי נעשה שוב סעודת פורים יחד? ענה לו רבי זירא לא בכל יום נעשה נס.

הסיפור איננו אגדה ובודאי לא פינטוז של מישהו. הסיפור מופיע במסכת מגילה וחכמינו דנים בו רבות.

אז מה באמת היה שם? סעודת פורים היא אחת ממצוות פורים, אבל מכאן ועד לשחוט מישהו המרחק גדול, בפרט כאשר מדובר על רבה שהיה נשיא הדור. במבט מעמיק יותר, לא נראה שרבה הצטער על מעשהו ואף לא חשב לעשות על כך תשובה, כי בשנה הבאה הוא חשב לסעוד שוב עם רבי זירא. רבי זירא עצמו לא התנגד לעצם הרעיון, רק אמר ש"לא בכל יום נעשים ניסים", כלומר הוא רק לא בטוח שרבה יצליח להחיות אותו מחדש.

הרבי מליובאוויטש באחת משיחותיו שופך אור על כל הסיפור ומבהיר את עומק הדברים: הפתגם אומר ש"יהודים אף פעם לא שותים, או עושים קידוש או אומרים לחיים".

שתייה כשלעצמה אין בה שום עניין ולהיפך, היא מזיקה, מפריעה לפסיקה הלכתית כדרוש, אוסרת על הכהנים את הכניסה לאוהל מועד ועוד. ולמרות זאת מצווים אנו בפורים "לבסומי" – להשתכר עד דלא ידע, כלומר להגיע למצב בו מאבדים את ההבחנה בין ארור לברוך. אז מה העניין?    

המעלה של "איבסום" היא שהאדם יוצא מגדרו, ולאדם ריק מתוכן מביאה השתייה תוצאות גרועות מאוד.

לעומת זאת, אצל אדם בעל תוכן – נכנס יין יצא סוד, הוא מתחיל לגלות את סודות התורה.

רבה ורבי זירא סעדו יחדיו סעודת פורים כדי להתעלות ברוחניות ואכן הם השתכרו. כתוצאה מכך "קם רבה"-  

רבה התעלה בסודות התורה, והוא רצה לרומם גם את רבי זירא, אך רבי זירא [מלשון זעיר] לא היה מסוגל לקלוט את עומק הסודות וכתוצאה מכך פרחה נשמתו. כדוגמת נדב ואביהו "בקרבתם לפני השם וימותו".

זה מתאים לפורים מצד "עד דלא ידע" למעלה מהגבלות הטבע, אך למחרת החיה אותו כי במשך השנה אין מצווה כזו. בשנה שלאחריה רצה רבה לשוב ולהתעלות, אך רבי זירא חשש פן לא יצליח רבה להחיות אותו מחדש ולכן ענה שלא בכל יום נעשה נס.

פורים הוא חג של התעלות ולא של השתוללות. יש לשמוע קריאת מגילה, לתת מתנות לשני עניים, לשלוח מנות וכמובן לסעוד את סעודת פורים עד דלא ידע. אבל להיות שיכור? בשום פנים ואופן לא! אבל להתעלות ולהתרומם - בודאי שכן!

פורים הוא בהחלט יום חג מיוחד, יום קדוש, יום של חופש אמיתי. כדאי להכנס אליו במתינות, לפתוח את הלב דרך מצוות החג – דרך הנתינה השופעת בין אדם לחברו, להתענג על קריאת המגילה. אם שותים אז לאט יותר ועם הרבה כוונה. כוונה לקבלת השגות אמת וכוונה שלא להכשל בפראות ובסתמיות, בלי נסיון לדחוק את השעה. הגאולה באה קמעה קמעה.

ישנו מכנה משותף בין פורים לכיפורים. יש קשר רעיוני משותף. המלה כיפורים משמעה כ-פורים, כמו פורים. חג פורים, על אף היותו חג מבדח ומשמח הוא חג מאוד קדוש, בעל מדרגה רוחנית גבוהה למדי.

בעוד שיום הכיפורים הוא יום מחילת עוונות, יום חמור סבר ורציני, בו אנו מענים את נפשנו ועורכים חשבון נפש פנימי נוקב, בפורים ניתן לתקן את עוונותינו דרך הצחוק ושמחת הלב.

המהר"ל מפראג מסביר כי בפורים אנו חוזרים אל הילדות הפנימית לשם תיקון הנפש, המתרחש דווקא ביום זה, מתוך התחברות לתום ולשמחה של ילדות נשכחת. בפורים אנו מרשים לעצמנו באופן חד פעמי להתנהג בהיתול גמור: להתחפש, להתבדח ולהשתכר עד דלא ידע. אנחנו מתגאים בהיתול ועושים את עצמנו ההיפך הגמור ממה שאנו, דרך תחפושת השקר.

ביהדות ובחוכמת הקבלה מייחסים לשמחה ולצחוק הבוקעים מהלב, אמצעי נפלא ונעלה להמתקת הדינים השורים על האדם, למחיקת כל כעס והקפדה, ויש הרואים בכך אפילו סגולה במידת התיקון והתשובה שהרי נאמר "לב שמח ייטיב גהה".

נוסף לכל האמור, קיימים נושאים עיקריים שרצוי לתת עליהם את הדעת: הראשון הוא מתנות לאביונים, עניין רציני וחשוב מאין כמוהו במיוחד בימינו אלה, הסובב סביב מעלת הצדקה. והשני הוא משלוח המנות שנועד לקרב לבבות ולשמח את הזולת והוא בבחינת סמל לאחדות העם.   

במשך השנה אנו מצווים לתת צדקה ל"עני הגון" אך בפורים כל מי שפושט את ידו נותנים לו. הסיבה לכך נובעת מהצורך לעורר כלפינו את מידת הרחמים ואת מידת החסד שהרי כבר נאמר "צדקה תציל ממוות".

הנושא השלישי הוא קריאת תהילים. חכמי הקבלה לימדו כי סגולה עצומה לקרוא בפורים את פרק כ"ב בתהילים.

בברכת פורים שמח

גילה פינקלשטיין

דיקאנית הסטודנטים