איגרת פרשת בהר – בחוקותי
| (לא) וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם: וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ: (ויקרא כ"ו, לא-לב)
עיון במפרשי התורה מעלה שאלה חשובה – באיזו מדה יש לראות קשר ישיר בין פסוקי התורה לבין ההיסטוריה הקונקרטית כפי שהיא התקיימה ומתקיימת בפועל. לשון אחרת, האם ניתן למצוא פסוקים בתורה המנבאים לא רק באופן כללי על העתיד, אלא יש בהם ציון מפורט וספציפי למאורעות עתידיים? יש לציין כי במקומות רבים בכתביו מתיחס הרמב"ן לקשר זה – הן לעתיד שמעבר לפסוקי התורה, והן לעתיד שמעבר לתקופתו שלו. בשתי דרכים קרא הרמב"ן את העתיד בפסוקי התורה. הדרך האחת היא קריאה טיפולוגית של פסוקים– או מה שמכונה אצלו "מעשה אבות סימן לבנים". בשיטה הזאת, אירועים בחיי אבות האומה כמו ירידת אברהם למצרים או חפירת הבארות על ידי יצחק, הם סימנים למה שיקרה לבנים, דהיינו למה שיקרה בהיסטוריה העתידית של עם ישראל. חלק מאירועים אלו כבר התגשם. הדרך השניה של קריאת הרמב"ן את פסוקי התורה היא קריאתם כנבואות מפורשות על אירועים שעתידים לקרות לעם ישראל. הדוגמא הטובה ביותר לסוג זה הם הפסוקים מפרשתנו המובאים למעלה וכן גם פסוקי התוכחה או דברי הברית שבפרשת כי-תבוא. הרמב"ן טוען שיש התאמה מדוייקת בין פסוקי התוכחה של פרשתנו לבין המאורעות של חורבן בית ראשון והחזרה לציון בתחילת ימי בית שני. כמו כן, יש התאמה בין פסוקי התוכחה שבפרשת כי תבוא לבין חורבן בית שני והגלות שכדבריו "אנו נמצאים בו היום". לדוגמא, העונשים המוזכרים בפרשת התוכחה כאן, כמו: חרב, חיה רעה, דבר, רעב וגלות- מוזכרים כעונשים שבאו על ישראל לפני חורבן בית ראשון כפי שמתואר בספר ירמיה (לב, כד). בקשר לגאולה מהחורבן של בית ראשון אומר הרמב"ן שלא תהיה מחילה גמורה וגם לא קיבוץ נדחיהם, אלא- זכירת הברית וחזרה של חלק מהעם. לעומת זאת בתוכחות של פרשת כי תבוא מדובר על "גוי מרחוק מקצה הארץ" וגם "גוי אשר לא תשמע לשונו", נבואות המתאימות לרומאים שהחריבו את בית המקדש השני והגלו את עם ישראל. |
הבעיה הקיימת עם הנסיון להתאים נבואות מקראיות לארועים היסטוריים ספציפיים היא שפסוקים רבים ניתנים לפרשנויות שונות, ולא קשה להציע להם פרשנות היסטורית אלטרנטיבית. כך למשל, ר' יצחק אברבנאל נותן פירוש היסטורי שונה מפרשנותו של הרמב"ן. הוא טוען שבניגוד לרמב"ן שרואה בדברי התוכחה בפרשת בחוקותי ובפרשת כי תבוא שני חורבנות ושתי גאולות, הוא רואה בשתי התוכחות תהליך אחד המנבא חורבן וגאולה כתהליך רצוף עם תקופה קצרה של שיבה לארץ באמצע (דהיינו תקופת בית שני). כל הרמזים לגאולה, רומזים לדעתו רק על הגאולה העתידה ולא על תחנות ביניים. הפיתוי לראות במקרא רמזים למאורעות ספציפיים הביא רבים מחכמי ישראל להתעלם מאזהרתם של חז"ל- "תיפח רוחם של מחשבי קיצין". דהיינו, הסתייגותם מקביעה ודאית של מועד ביאת המשיח והגאולה העתידה. הנסיבות הקשות של חיי יהודים בימי הביניים גרמו לגדולי האומה לנקוב לפעמים בתאריך מדויק או כמעט מדויק של ביאת המשיח וחזרת הנבואה לישראל. דוגמא לכך הם דברי הרמב"ם באיגרת תימן הקובעים את זמן חזרת הנבואה לעם ישראל. דוגמא נוספת הם דברי הרמב"ן בכמה מקומות הקובעים תאריך מדויק לביאת הגואל. לצערנו, אף תאריך שננקב לא התממש. ברם בדבר אחד ניתן לומר שהרמב"ן צדק. וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) "ושממו עליה אויביכם", היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם. (רמב"ן על התורה ויקרא כ"ו, ט"ז) הרמב"ן צדק בזמנו, וגם צדק לדורות. עד לשיבת ציון והעליות לארץ ישראל מסוף המאה הי"ט, ארץ ישראל אמנם נשארה שממה. |