לפרטים 1-800-280-281

תואר ראשון ושני יראת 08-8511572 לומדי המשך והסבה מלי 08-8511513

איגרת השבוע

חנוכה תשע"ה

 

 תמונה חדשה

חג חנוכה – חג האור

חג החנוכה הוא מהיפים והשמחים בחגי ישראל. סביבונים רומזים בסיבובם שלאחר ימי חושך מגיעים ימי אור. סופגניות בשלל טעמים מוכיחות כי המתיקות חבויה עמוק בפנים, כמו הנשמה. נרות החנוכיה מזכירים כי עם ישראל חי ואת אורו הנצחי אי אפשר לכבות.סקר שנערך בימים אלה מעלה כי 93% מהציבור בארץ מדליקים נרות חנוכה, 86% מהציבור מדליקים נרות בכל שמונת ימי החג. 8% נוספים נוהגים להדליק נרות רק בימים שבהם המשפחה מתאספת ו- 3% מדליקים רק ביום הראשון של החג.נתונים אלה מהווים הוכחה ניצחת לרצון עז של כלל הסקטורים בחברה ליטול חלק ממשי במסורות ישראל. אין עוררין על רצונם של חלקים נרחבים מהעם, חילוניים כדתיים, לשמר את המסורת היהודית. כאשר הדבר בא לידי ביטוי גם בשאר חגי ישראל כשמאות אלפי בתי אב מתקבצים יחדיו בראש השנה, בסוכות, בפסח ובשבועות, סביב שולחן המשפחה.

מאז היותנו ילדים נהגנו לשיר :"באנו חושך לגרש" איך? "בידינו אור ואש".

כבר אמרו רבותינו:חושך לא מגרשים במקלות, חושך מגרשים באור.

כאשר אנו מציתים במערה אפלה וחשוכה גפרור קטן – אזי החושך נעלם ובמקומו מופץ אור גדול. זהו ייעודה של הציונות הדתית בחברה הישראלית, במיוחד בימי מחלוקת, כאשר החשדנות גואה והזעם צף – להוות מקור אור ולשמש גשר המחבר בין החלקים השונים בעם. כל שאנו צריכים הוא להדליק את אותו אור גנוז שיעורר את הניצוץ הקיים בכל אחד ואחת מאיתנו.

הבה נפיץ את האור הגדול, את אור תורת החיים, אור התורה והעבודה, אור תורת ארץ ישראל ויותר מכל את אור האחדות שאנו כה משוועים לה.

 

 

חנוכיות רבות בעיצובים שונים מאירות בימי החנוכה את בתי ישראל, נרות המוכיחים כי בכל יום ובכל תקופה, למרות הפחדים והאיומים מבחוץ, והמחלוקות ורחשי החשדנות בתוכנו, ישנם אורות רבים המבצבצים מתוך החשיכה.נסי הקב"ה שזורים בנו משחר ההיסטוריה היהודית, בהם גם נס פח השמן שהספיק ל-8 ימים, ובאמצעותו נמשכה המסורת שבהדלקת המנורה בבית המקדש.נרות אלו מזכירים לנו בכל עת כי עם ישראל חי ואת אורו ואחדותו הנצחית לעולם לא ניתן יהיה לכבות.ניצחון החשמונאים הוא אירוע מתמשך, בהיסטוריה של עם ישראל. רוחם של המכבים מבטיחה את הניצחון גם בדור הזה, בתנאי אחד: שנהיה מאוחדים ולא מפוררים, מלוכדים – ולא יד איש באחיו.אסיים בברכת הנר של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל:

"צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר,

ואין נרו שלו כנר חברו ואין איש שאין לו נר.

וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות

את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה הגדולה

ולהאיר את העולם כולו".

אני תקווה שאנו, סטודנטים במכללה האקדמית לחינוך, נדליק אבוקה גדולה באהבה רבה לפאר שם שמיים ברבים. שנזכה כולנו להפוך כל נקודה חשוכה בחיינו לקרן אור.

"כשהנשמה מאירה גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים" (הראי"ה זצ"ל).

חג אורים שמח

גילה פינקלשטיין

דיקאנית הסטודנטים

פרשת ויגש

2013-10-03 13.41.49

 "…זמן קריאת שמע היה"

באחד מרגעי השיא של הפרשה מתואר המפגש בין יוסף ליעקב. לאחר 22 שנה של פירוד בין אבא לבן אהוב, שנים של בכי וגעגועים, עומדים יעקב – האבא ובנו – יוסף המשמש כמושל ארץ מצרים להיפגש.התורה מקמצת במילים ומגישה לנו את סיפור המפגש בפסוק אחד "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד"(בראשית פרק מו כ"ט).ברגע המפגש יוסף פעיל מאוד והוא בוכה על צוואר אביו. אך אם נשים לב, הפסוק כתוב בלשון יחיד "ויבך על צוואריו", ומה עם בכיו של יעקב? , הרי גם הוא בוודאי נרגש לקראת הפגישה עם בנו לאחר שנות הניתוק הארוכות, וכי הוא אדיש ?
אומר רש"י : "בשם רבותינו שהיה קורא את שמע" , כמה מוזר המדרש הזה , יוסף מתנפל בהתרגשות על אביו האוהב ואביו – קורא קריאת שמע, וכי זה הזמן לקרוא את קריאת שמע?

נזכיר עוד קריאת שמע שמופיעה במסכת ברכות, שם מצוין שבשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על הפסוק "בכל נפשך" – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד……
לא לחינם מספרת לנו הגמרא שהזמן היה "זמן קריאת שמע", כנראה שהגמרא רוצה להעביר בכך מסר חשוב, כי אחרת לא משנה מתי הוציאו את ר' עקיבא להורג?

על פי ההלכה כל יהודי צריך לעמוד פעמיים ביום , בוקר וערב, ולומר – "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" , ומשמעותה של אמירה זו, שכל אחד מאיתנו מקבל על עצמו עול מלכות שמים.
רבי עקיבא מוצא להורג ע"י הרומיים בזמן קריאת שמע, בשעה שהוא אמור לקבל ע"ע עול מלכות שמים . ר' עקיבא נמצא ברגע זה בצומת דרכים. מצד אחד הוא סובל ייסורים נוראיים שהרי סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, ובשעה כזו הוא אמור לצעוק ולדאוג לייסוריו, לצעוק לרומיים די…..תפסיקו……אין לי כח עוד לייסורים, או לצעוק לה' יתב' – "זו תורה וזו שכרה"?

מאידך – הוא נמצא ברגע שהוא צריך לקבל ע"ע עול מלכות שמים, הסתכלות כלפי החיוב שלו לה' יתב' ולקרוא את הפסוק "שמע ישראל", ולא להסתכל על ייסוריו האישיים.מה עושה ר' עקיבא?רבי עקיבא מחליט ברגע זה לקרא את קריאת שמע , ר' עקיבא ויוסף רוצים ללמד אותנו , שגם בשיא הפרטיות של האדם, בשעה שהוא סובל קשה מאוד באופן פרטי, גם אז יש מציאות גדולה הרבה יותר מעליך ומעבר לזמן , גם בשעות הפרטיות שלי אני אמור להסתכל על מה שמעלי – ה' יתב', ולבחור לומר באותם רגעים את קריאת שמע.
בשעה שיעקב אמור לחבק ולנשק את יוסף בנו, ולספק את רצונו האישי, בא המדרש ומגלה לנו שיעקב ברגע המפגש מסתכל במבט כללי ולא פרטי, ולכן הוא בוחר לומר את קריאת שמע.

בשבוע הקרוב יציין עם ישראל את יום עשרה בטבת, אליו קשרנו בדור האחרון את אמירת הקדיש הכללי לזכר רבבות הרוגי השואה באירופה שיום פטירתם לא נודע.

הרבה סיפורי קידוש ה' ידועים על רבבות יהודים שהלכו לתאי הגזים באומרם את הפסוק "שמע ישראל". אלו יהודים קדושים שקידשו את ה' גם ברגע האחרון בחייהם.
וכן ישנם סיפורים רבים מאוד המספרים על חיי שמע ישראל – אנשים ששמרו על נר חנוכה בשואה ללא חנוכיות וללא אמצעים נוספים להדלקת הנרות , על שמירת ליל הסדר ופסח בשואה למרות שלא היה מה לאכול, ועוד כהנה וכהנה סיפורים.
רבבות האנשים הקדושים התנהלו כבניו של יעקב ורבי עקיבא והבינו שלא צריך להסתכל על החיים הפרטיים כל הזמן – לא ה-"אני" במרכז, אלא ה' יתב' במרכז גם בשעות הפרטיות ביותר ובזמנים האישיים לי ביותר.

הלוואי ונדע כולנו לחיות את חיינו מתוך הסתכלות זו, ועל ידי כך נגדל ונקדש את שמו של ה' יתב' בעולם.

בברכה ,

גב' אורנה זעירא

ראש מנהל הסטודנטים

פרשת וישב

תמונה לקרן

פרשתנו מתחילה את סדרת הפרשות המגוללות את סיפור מכירת יוסף. סיפור ארוך ומסועף הנמשך על פני שלש פרשיות. במרכז הספור יוסף, המכונה יוסף הצדיק אשר עומד בניסיונו מול אשת פוטיפר. "יפה תאר ויפה מראה", דומה " שתי טיפות מים" לאביו ("זיו איקונין של יוסף דומה לו"-רש"י), אהוב על אביו יותר מכל בניו, "וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקנים הוא לו". האהבה הזו כל כך חזקה עד שאינו מתאמץ להסתירה –"ועשה לו כתונת פסים". יוסף הוא בנה של האישה האהובה, רחל. הוא  "בעל חלומות", בעל חזון, רואה את הנולד, ובעיקר, רואה את עצמו כמנהיג וכמוביל "והנה השמש והירח ואחד עשר הכוכבים משתחווים לי".בכל צומת של חייו, יוסף מתבלט, כישרונו נגלה לעיני כל, גם כשנמצא בתחתית המדרגה וגם בתקופות הזוהרות של חייו, יוסף יימצא בקדמת הבמה.

כעבד בביתו של פוטיפר,מבחין האדון " כי ה' אתו וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו",יוסף מוצא חן בעיני פוטיפר והוא מפקיד אותו על ביתו בביטחון גמור. גם לאחר עלילת הדם של אשת פוטיפר בעודו בבית הסהר ,מוצא חן בעיני שר בית הסהר ושוב מקבל תפקיד "פיקודי", הפעם על האסירים..שם גם פותר בחכמתו הרבה את חלומותיהם של שרי המלך,שר המשקים ושר האופים.

וכך מוצא יוסף מן הבור כדי לפתור את חלומו של פרעה,פרעה מבין שנמצא מולו איש מיוחד לא רק איש מבריק בחריפות שכלו –"אין נבון וחכם כמוך" אשר מצליח להוציא את מצרים מהמשבר אשר פקד אותה אלא " איש אשר רוח אלהים בו" ושוב מתמנה יוסף, הפעם על ביתו של פרעה, ועל כל ארץ מצרים.

מיהו ה-"יוסף" של ימינו?

כמדומני, יוסף מייצג את הילד המוצלח של הכיתה. היפה, הנערץ על כולם, המנהיג הבלתי מעורער של הכיתה. הילד הנבון והאהוב על המורים ,זה שהתלמידים החלשים מבקשים ממנו את הסיכומים. זה שהתברך בכישרונות אין סופיים בתחומים שונים כל כך. גם במתמטיקה וגם בספורט…זה שיקבל תפקיד ראשי בהצגה של סוף שנה…זה שניראה לנו שבחיים ילך לו "קלף" בלי בעיות ובלי קשיים.

מכירת יוסף ,זהו חטאה של החברה כולה. זו שמקנאה, זו שאינה מסוגלת לפרגן, חברה שאינה יכולה לסבול הצלחה ושגשוג חברה שעינה צרה בהצלחתו של הזולת. ומכאן נשיג את דרך הכפרה. הכפרה על חטא המכירה הוא על ידי יצירת חברה המסוגלת להכיל את המוצלחים שלה,החכמים, המוכשרים, העשירים, היפים..אלה שהחיים האירו להם פנים. אל תמכרו את היוסף שלכם!! אל תקנאו! שמחו בהצלחתו, שמחו בשפע שהקב"ה נתן לו, פרגנו לו! כי אנשים אחים אנחנו.

בברכה ,

גב' יעל יצחקי
דיקאנית הסטודנטים

פרשת וישלח

תמונה חדשה

 

יעקב אבינו מתקרב לארץ ישראל ולבית הוריו, אך לפני כניסתו לארץ מוטלת עליו המשימה להיפגש עם עשיו אחיו. שתי דרכים לו למפגש זה: מלחמה או שלום.פגישת יעקב ועשיו וההכנות לקראתה, הם הנושא הראשון והמרכזי בפרשתנו. נושאים נוספים הם: מלחמת יעקב עם המלאך, מעשה דינה בשכם ותגובתם של שמעון ולוי, השמדת אלוהי הנכר והקמת המזבח בבית אל, לידת בנימין ומות רחל, מות יצחק וקורות משפחתו של עשיו.

יעקב שולח מלאכים לעשיו אחיו. אולם, הוא איננו מסתפק בכך. הוא מכין את עצמו ל- 3 דברים: "לתפילה, לדורון ולמלחמה".

אולם, לאחר שובם של המלאכים מוצאים אנו תגובה קצת מוזרה אצל יעקב:"וירא יעקב מאוד, וייצר לו".  מסביר המדרש "ויירא" – שמא ייהרג, וייצר – שמא יהרוג. יעקב מפחד שמא ימות. אותו יעקב שלא פחד מלבן, שנלחם עם המלאך, פוחד שימות ועוד על ידי רשע כזה. האם לא סמך יעקב על הקב"ה כפי שלמד בודאי מאברהם סבו במעשה העקדה?

ישנה גישה במדרש שאיננה רואה כלל את יעקב כפחדן אלא ההיפך מזה. יעקב אומר למלאכים אמרו לעשיו: "ויהי לי שור וחמור" – "רבנן  אמרו שור זה משוח מלחמה", יעקב אבינו שולח אזהרה לעשיו כי משיח ישראל כבר נולד הלא הוא יוסף שעתיד להלחם בעשיו ובניו ולהכשיר את הקרקע  למשיח בן דוד. כלומר יעקב איננו פוחד אולם מאידך רואה במלחמה דבר שלילי, ומנסה להתחמק ממנה למרות שהוא יודע שהניצחון עמו.

יעקב רוצה להיכנס לארץ ישראל, אבל יעשה הכול על מנת להתחמק מעימות ומאבק, מפני שהוא יודע שלמלחמה ולעימות  ישנן גם תוצאות שליליות."ויאמר עשיו בלבו" בשני מקרים נוספים בתנ"ך חשבו אנשים בליבם להרע לישראל ולא עלה בלבם: אצל ירבעם ואצל המן. אצל המן כתוב: "ויאמר המן בלבו". המדרש בפרשה מוסיף ומסביר את תחושתו של עם ישראל בימי המן:"ראויים היו ישראל כליה בימי המן, אילולי שנסמכה דעתם על דעת הזקן אביהם – אמרו:"מה אבינו יעקב שהבטיחו הקב"ה ואמר לו הנה אנוכי עמך – נתיירא, אנו על אחת כמה וכמה ".

עם ישראל פוחד מהמן הרשע ועל כן מתפלל וצם. וכל זאת לאו דווקא כביטוי של מיעוט אמונה אלא פחד מתוצאותיו של העימות והמלחמה.

לעיתים – אין ברירה, צריך להתווכח, להתעמת ולהיאבק, אולם תמיד צריך לחפש ולמצוא את הדרכים החילופיות של שלום ואחווה, כפי שנקט יעקב אבינו וכפי שלמד ממנו עם ישראל במשך הדורות.

בברכה ,

גב' גילה פינקלשטיין
דיקאנית קשרי חוץ

 

פרשת תולדות

 

נשיא המכללה

 

שני גויים בבטנך – שני גֵיִים בבטנך

סיפורם של יעקב ועֵשָו נתפס במסורת היהודית לא רק כמאורע היסטורי בודד אלא כפרדיגמה המעצבת את תפיסת העולם ההיסטוריוגרפית והדתית של היהדות. המסורת היהודית ראתה בעשו- הוא אדום, את התגלמות האימפריה הרומית. והשנאה שעשו נצר ליעקב מתגלמת ביחסה של האימפריה הרומית ליהודים. כשהאימפריה הרומית אימצה את הנצרות כדת הרשמית שלה, ירשה הנצרות את הזהות עם עשו ומאותה העת ישנה זהות בתודעה היהודית בין המלכות הרביעית דהיינו גלות אדום-רומי לבין הנצרות כשהאחרונה נובעת מהראשונה. בעיניהם של יהודי אירופה העוינות בין הנצרות לבין היהדות נובעת ממקור עתיק זה.
ההלכה סייגה מאוד את הקשר עם לא יהודים וישנם איסורים רבים שמטרתם להגביל כל קשר חברתי עימם, במיוחד אם הדבר הוא ברמה של קשרים חברתיים העלולים להביא לידי חיתון. איסורי יין נסך, סתם יינם, ופת נוכרי הם בין האיסורים שנקבעו כדי למנוע קרבת דעת בין יהודיםועל אף האיסורים והניסיונות להרחיק את הקשר בין יהודים להחברה הנוכרית, התקיימו בניהם קשרים ברמות שונות במשך ההיסטוריה; קשרים מסחריים, קשרים תרבותיים-אינטלקטואליים ולפעמים אף קשרים חברתיים. אין לראות בקשרים אלו וויתור על עמדות היהדות וההלכה כלפי דתות אחרות, אלא עדות לפתיחות וסובלנות כלפי לא יהודים בזמנים ובנסיבות שונים.
נדגים את הנושא בכמה מקרים מתקופת חז"ל ומימי הביניים.

בפרשתנו כתוב (בראשית כה, כג) וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי [גיים] גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ. חז"ל שמו לב לכתיב של הפסוק "גיים", ועל פי זה דרשו:
אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גֵיִים: זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. (עבודה זרה יא, א)

הגמרא הזאת קובעת הקבלה בין שני מנהיגים אלו, אנטונינוס, שהיה קיסר רומי לבין ר' יהודה הנשיא, שהיה נשיא הסנהדרין ועורך המשנה. בספרות חז"ל מסופר על שיחות בין שני המנהיגים הללו במגוון נושאים הקשורים ליהדות.

 כך למשל אנטונינוס דן עם רבי על היחס שבין הגוף לנשמה, על היצר הרע ויצר הטוב, על ענייני תפילה ועוד. לפי התלמוד היתה לאנטונינוס מנהרה מארמונו לביתו של רבי כדי שיוכל לבוא בחשאי ללמוד ממנו ולדון עמו. התלמוד מספר שהוא גם שמש את רבי, הגיש לו מזון ומשקה ואף עזר לו לעלות על מיטתו. בחלק מהדיונים אנטונינוס הציע פתרון לשאלותיו ורבי קיבל את דעתו. מכל אלו אנו למדים שרבי יהודה הנשיא לא היסס לשאת ולתת עם קיסר רומי על נושאים עקרוניים של הדת היהודית, גם לימד אותו וגם קיבל ממנו.
לאורך הדורות אנחנו עדים לדיאלקטיקה ביחסים בין יהודים לדתות אחרות. הרחקה ואפילו מיאוס מצד אחד, ופתיחות ודיאלוג מצד שני. דוגמא לפתיחות אנו מוצאים ברמב"ם שכידוע דלה ולקח חכמה מפילוסופים לא יהודים רבים. הוא כותב בחיבורו שמונה פרקים שהוא לא יזכיר שמותיהם של הפילוסופים שהוא הסתמך עליהם כיון שהאמת שבדבריהם אינה תלויה בשמם, אלא "שמע האמת ממי שאמרה" ולא משנה מה זהותו.כמו כן חתנו של ר' שמואל אבן תיבון, ר' יעקב אנטולי, בספר הדרשות שלו מלמד התלמידים מצטט משיחותיו עם מלומדים נוצרים בחצרו של פרידריך השני (הקיסר של האימפריה הרומית במאה השלוש-עשרה) פירושים למקרא שהוא למד מהם. ובכל זאת כיהודי נאמן היה ביקורתי מאוד כלפי הנצרות.
המתח הדיאלקטי בין הרחקה לבין קרבה ממשיך עד ימינו. מו"ר הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל הסתייג מדו-שיח תיאולוגי עם נציגי הכנסייה הנוצרית. ברם, הוא עצמו הכיר היטב את הכתבים של גדולי הוגי הדעות הנוצריים של ימיו ושל הדורות הקדומים, השתמש במינוח וברעיונות שהוא למד מהם ואפילו היו לו קשרים אישיים אם מנהיגי הדת הנוצרית בימיו.
עם ישראל מצווה לשמור על ייחודו ולהיזהר מהשפעות העלולות לכרסם באמונתנו. ברם יש בין חכמי אומות העולם חכמה ותובנה, וחכמי ישראל לאורך הדורות הראו לנו שניתן ללמוד מהם ולהעשיר את עולמנו מחכמתם.

בברכה ,

פרופ' כרמי הורביץ
נשיא  מכללת גבעת וושינגטון

 

פרשת חיי שרה

 

 

1אפרת בוכריס תמונה לאתר

השתדלותו הרבה של אברהם אבינו בקניית מערת המכפלה טעונה ביאור. מה ראה אברהם במקום הזה שכל כך השתדל בקנייתו. משונה עוד יותר העובדה שהתורה פירטה באריכות את המשא והמתן שבין אברהם לבין בני חת ועפרון.במדרש רבה פרשה נח סימן ט נאמר:

אמר ר' אלעזר- כמה דיות משתפכות וכמה קולמוסין משתברין כדי לכתוב בני חת, עשרה פעמים כנגד עשרת הדברות. לומר לך כל מי שהוא מברר מקחו של צדיק, כאילו קיים עשרת הדברות.

דברי המדרש מוסיפים תמיהה – מה הקשר שבין עשרת הדברות לבין מיקחו של הצדיק במערת המכפלה.
המלבי"ם בפירושו לתורה לפרשתנו טוען כי אחד הערכים הגדולים שחידד אברהם אבינו בלב האנושות הוא יסוד השארות הנפש לאחר המוות. בעולם הזה הגוף הינו לבוש גשמי והוא מתכלה במוות – אולם עיקרו של האדם הוא הנפש שנשארת לעד. המיתה אינה אלא אילוזיה בתפישתנו אנו- וכפי שאדם ישן עתיד להתעורר כך תשוב נפש המת לחיותה.

לפי המדרש בפרקי דר' אליעזר פרק ה', אברהם אבינו ראה יסוד זה  דוקא במערת המכפלה:

…כשנגלו עליו המלאכים היה סבור שהם אורחי הארץ ורץ לקראתם ורצה לעשות להם סעודה גדולה… ורץ להביא בן בקר וברח מלפניו בן הבקר ונכנס למערת המכפלה ונכנס אברהם אחריו ומצא שם אדם הראשון וחוה שוכבים על המטות וישנים ונרות דולקות עליהן וריח טוב עליהם כריח ניחוח לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר. אמ' לבני יבוס לקנות מהם את מערת המכפלה במכר טוב בזהב ובכתב לאחוזת קבר עולם.

מערת המכפלה מסמלת לאברהם אבינו את המשך חיותו של האדם לאחר המוות וכן את הקשר הנצחי שנקשר עם בת הזוג.
קניין אשה יכול להיעשות בשלושה דרכים אולם העיקרי שבניהם נעשה ע"י ממון. ומעניין כי עיקר זה נלמד ע"י חז"ל דוקא מקניית הקבר במערת המכפלה.

אפשר שקניין ע"י ממון נבחר להיות המרכזי בסידור הקידושין  משום ששורשיו במערת המכפלה המסמלת את יסוד  הישארות הנפש. ולא רק זאת אלא שמתוך יסוד זה נובע גם הקשר הנפשי  התמידי בחיבור שבין בני זוג.  ואולי אף בשל כך נסמכה פרשת שידוכי יצחק לרבקה, לקניית מערת המכפלה.
גם עשרת הדברות מהוות מעין ספר כתובה בחיבור שבין כנסת ישראל לקב"ה – המדומה כחיבור שבין איש לאישה. אין ספק שהקשר בין הקב"ה לישראל הוא קשר רוחני נצחי ועל כן קשור למערת המכפלה המסמלת את הישארות הנפש וחיבור עדי עד.
על כן כלשון המדרש חמד אברהם אבינו לקבור את שרה אשתו דוקא במערת המכפלה.
תצרף זה של ערכים המרמז לקשר הקניין הרוחני והנצחי שבין איש לאשתו ובין כנסת ישראל לקב"ה אין יפה לו אלא בקניין מערת המכפלה.

קניינה של מערת המכפלה חשוב כל כך עד כי התורה פירטה אותו באריכות והמדרש דימהו לעשרת הדברות.

 

 

1. תחילת מסכת קידושין.
2. בקהילות מסוימות יש מנהג לקרא בשבועות- חג מתן תורה פיוט הנקרא "כתובה".

בברכה ,

ד"ר אפרת בוכריס
עוזרת נשיא המכללה וראש החוג לחינוך

 

פרשת וירא

תמונה לקרן

 

 

 

 

אברהם אבינו-המחנך הגדול

אברהם אבינו מצטווה ללכת אל א"י .הוא אינו מסתפק בהליכה פרטית, אלא מקבץ את העם אליו ומביא את בשורת האמונה לעולם כולו.הרמב"ם במורה נבוכים ח"ב פרק לט מתאר זאת כך-

"והיה ( אברהם ) מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר: 'ויקרא שם בשם ה' אל עולם'. וכיוון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות  והם אנשי בית אברהם".

הרמב"ם מבחין בשני שלבים, הראשון-תפקיד צבורי: קורא ומקבץ את העם, כינוסים ועצרות רבי משתתפים, והשני-" מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו", אברהם אבינו מבין שלא די בפרהסיה אלא יש צורך בראיה פרטנית של כל אחד אחד, בהתאמת "חומר הלימודים" בצורה אישית ליכולת הקבלה של כל אחד ואחד. ורק שני השלבים הללו יחד בונים את בית אברהם.
אין ספק שהעבודה הפרטנית עם כל חניך וחניך, תובעת כוחות נפש אדירים, סבלנות והקרבה עצומה.

בפרשתנו ,נשלחים המלאכים לאברהם לבצע שליחויות שונות. אולם, דווקא לפני בשורת סדום, ה' ניראה כמתלבט, "המכסה אני מאברהם? הוא שואל. הייתכן שלא אגלה לו את רצוני להשמיד את סדום?מוזר. לא ראינו אצל שום נביא. התלבטות מעין זו.

בהקדמת שו"ת חתם סופר ליורה דעה ,כותב בנו-

"לכן נלע"ד בודאי אי היה אברהם אבינו ע"ה במדרגת הנבואה שיתגלה אליו דבר משפט אשר יעשה באומה או בעיר פלוני לא ימנע ממנו הנבואה כמו שנגלה לישעיה ירמיה ויחזקאל… – אך אברהם אבינו ע"ה באמת לא הגיע אל מדרגת נבואה כזו"
דברים קשים! היתכן שאברהם אבינו, אבי האומה, היה במדרגת נבואה פחותה מישעיהו ירמיהו ויחזקאל? ומסביר-

"כי לא היה לו פנאי להתבודד עצמו במחשבתו ולקשר נפשו במדרגת נבואה כזו לפי שהיה מוטרד תמיד בלימוד התלמידים והיה דעתו מעורב בין הבריות להכניסם תחת כנפי השכינה… ועל שהתנועע נפשו תמיד להתעסק עם קצרי דעת כאלו, לא נשאר לו פנאי להתבודד מחשבותיו לנבואה כזו…"

אברהם ,הוא מורה מסור בישראל, להתמסרות הזו יש מחיר כבד. ההוראה לאחרים באה על חשבון ההתפתחות הרוחנית האישית של אברהם .על כן מחליט ה' לא לכסות ממנו דבר הנבואה-

" היתכן שאכסה מאברהם את אשר אני עושה, הלא ידעתיו כי כל מיעוט הכנתו לנבואה הוא למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך ה'… וכל זה הוא עושה לכבוד שמי להרבות עבדי ומיודעי – אי לזאת 'שכרו מאתי תצא' שבכל מיעוט הכנתו לנבואה אגלה לו כל צפון ולא יסתר ממנו דבר".

לא תתכן מלאכה חינוכית ללא מסירות נפש. מסירות זו זיכתה את אברהם בתואר האלקי הייחודי "אברהם אוהבי".

בברכה ,

יעל יצחקי

דיקאנית הסטודנטים

 

פרשת לך לך

2013-10-03 13.41.49

הליכת אברהם – "טיפים" למסע מוצלח 

בשבת זו אנו מתחילים את הפרשיות המתארות את מסעו המפורסם של אברהם לארץ ישראל. ראשית דרכו של אברהם בציווי הסתום: " לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". במהלך מסע זה קושר אברהם את עצמו בעבותות של ברית נצח עם ארץ ישראל ולכן, מסע זה משמעותי ובעל השלכות היסטוריות מרחיקות לכת, שכן הליכתו של אברהם נמשכת עד היום, ואף שעם ישראל נותק מארצו במשך שנים כה רבות, הוא חוזר ונאחז בה בדבקות רבה.השאלה הנשאלת היא כיצד הפך מהלכו של אברהם למוצלח כל כך? נראה שהמפתח להבנת העניין טמון במילות המפתח שמלוות את אברהם מתחילתו ועד סופו. פעילותו של אברהם שזורה כולה בין שני ציוויים של הקב"ה ללכת. הציווי הראשון מופיע בפרק יב: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", והציווי האחרון מופיע בפרק כב: "קח את בנך אשר אהבת ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך". פרשנים רבים עמדו על הדמיון הברור בין ציוויים אלה. בשניהם ישנו ציווי מיוחד על הליכה, בשניהם יש תבנית ציווי דומה (מארצך, ממולדתך –את בנך את יחידך). בשניהם היעד המדוייק לא נאמר בתחילה והקב"ה מבטיח לאברהם שהוא יראה לו את המקום. נוסף על כך בשניהם זוכה אברהם לברכה מיוחדת מהקב"ה על הצלחת זרעו.ייתכן שבשתי הליכות אלה טמון סודו של אברהם אבינו. אברהם נדרש ללכת עוד ועוד. כאשר מעיינים במהות הליכות האלה נחשפת גדולתו של אברהם. בהליכה הראשונה ניאות אברהם לוותר על כל עברו. הוא מצטווה לעזוב את ארצו מולדתו ומשפחתו. ישנם מדרשים המתארים את התנגדותו של אברהם לאמונות של בני משפחתו, אך מכל מקום, ישנו קושי גדול בניתוק מוחלט מהמשפחה. בהליכה האחרונה של אברהם ניאות אברהם לוותר על עתידו. בהליכתו של אברהם לעקוד את בנו ידע שהוא הולך להקריב את בנו יחידו (זה אף הודגש בציווי). משמעות הקרבה זו היא שהבן הזה שאברהם ושרה כה ייחלו להולדתו – יומת, ואיתו תיפסק ההמשכיות של אברהם. בנכונותו של אברהם לקיים את שתי ההליכות האלה גילה אברהם מהו סוד הנצח. היכולת ליצור מסורת מפוארת שיש בה עבר ועתיד, נובעת מיכולתו של האדם להיות מוכן לזוז הלאה מהמקום שבו הוא נמצא, ולהיות מוכן לוותר על עתידו למען אותה מטרה נעלה. בניו של אברהם הוכיחו את נכונותם לשתי ההקרבות האלה. העם היהודי מצא עצמו נודד ממקום למקום ואף עוזב לעיתים חיי רווחה כדי לעלות לארץ ישראל, ולצערנו פעמים רבות מצא עצמו עם ישראל נכון להקריב את עצמו ואת דורות ההמשך שלו למען שמו של הקב"ה.
מקובל לחשוב שדוקא היאחזות בעבר הבטוח ובעתיד המבטיח הם אלה שמבטיחים יציבות, אך מאברהם אבינו למדנו שעל מנת ליצור חיי נצח צריך להיות מוכנים להקריב את הדבר הקשה מכל – את העבר ואת העתיד. מי שנכון להקרבה זו זוכה גם לעבר וגם לעתיד. עברו של עם ישראל הוא כמובן מפואר, אך לעיתים אנשים מקבעים את עצמם בדברים מסויימים בעבר ואינם רואים כיצד ניתוק מסויים מהקיבעון הזה יש בכוחו דווקא להמשיך ולפאר עוד יותר את העבר. דוגמאות לכך רבות, ודי אם נביט על התנועה הציונית ועל לימוד התנ"ך בדורנו, ואף על מהפכת לימוד התורה לנשים בעידן שלנו.
זו הסיבה שבסוף העקידה חוזר ה' על הברכות שהבטיח לו בראשית דרכו בנוגע להצלחת זרעו, אך בתוספת משמעותית: "ויירש זרעך את שער אויביו". בעקבות הנכונות להקרבת העתיד מבטיח ה' לאברהם את הצלחתו המוחלטת של אברהם ושל זרעו כנגד כל הסיכויים.
דומה שגם היום זהו סודו של עם ישראל – נכונות להקרבה אישית ומסירות נפש ומצד שני יכולת ההתחדשות. ככל שאוירה זו תרבה בעם ישראל כך נצליח להגיע אל היעד אליו אנו הולכים.

בברכה ,

ד"ר אורנה זעירא

ראש מינהל סטודנטים

איגרת לפרשת במדבר

כרמי הורוביץ1

על מפקד האוכלוסין

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:
מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן: (במדבר א, ב-ג)

בשנות 2008-2009 קיימה ממשלת ישראל  מפקד אוכלוסין. באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היתה התייחסות למעמדו ההלכתי של המפקד, והיה גם הסבר למה מותר להשתתף במפקד.

מן הראוי לשאול תחילה למה היינו חושבים שהדבר אסור? הלא בפרשתנו, משה רבינו מצווה למנות את בני ישראל, ואין בכך שום נימה של הסתייגות. יתר על כן – אין גם שום בקשה שהמניין יהיה בדרך עקיפה.

אמנם, בפרשת כי תשא  נאמר "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". כאן  התורה מבקשת שֶבעת המפקד ייתן כל נפקד מחצית השקל, וימנו את המטבעות ולא את האנשים. ברם לא ברור אם מטרת נתינת מחצית השקל הוא צורך עקרוני בפקידה, או שמא היה צורך זמני לכפרה בגלל סיבות שאינן קשורות לעצם המניין (כמו חטא העגל).

הגמרא במסכת יומא (כ, ב) מסווגת את המפקד כאיסור.  נאמר שם: "אָסוּר לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה" כן  היא מוסיפה לפי דעה אחרת  ש"כָּל הַמּוֹנֶה אֶת יִשְׂרָאֵל, עוֹבֵר… בִּשְׁנֵי לָאוִין". אבל היא איננה מביאה את הפסוק בפרשת כי תשא בכלל. יותר מזה – רוב רובם של פוסקי ההלכה לדורותיהם התעלמו מהלכה זו. הרמב"ם אינו מזכירה בספר המצוות שלו וכן מתעלמים ממנה עוד פוסקי הלכה כגון: ספר הטורים, ר' יוסף קארו בשולחן ערוך וגם הרמ"א בהגהות שלו.  בעיקר רק מפרשי המקרא בתחילת פרשת כי תשא, בתחילת פרשת במדבר ובסיפורים על המפקדים של שאול ודוד עוסקים בשאלה.

כנראה שההתעלמות מדין זה על ידי הפוסקים נובעת במידה מסוימת מהעובדה שיהודים לא עסקו במפקדים מאז ימי המלוכה, ולכן ההלכה הזו לא משכה תשומת לב מצד פוסקי ההלכה. אבל בעת האחרונה, עם שובו של עם ישראל לארצו, התעורר הצורך כמו בכל חברה מודרנית, למנות ולספור את תושביה של המדינה.

ואכן, חוץ מדיון קצר במאה התשע-עשרה עלה הנושא לדיון הלכתי-מעשי רחב ומפורט בין חכמי ישראל רק במאה העשרים. אחד הראשונים  שדן בנושא "רדום" זה היה הרב בן ציון מאיר עוזיאל בזמן מפקד הסתדרות העובדים של שנת 1937. בין הקריטריונים שנידונו על ידו וכן על ידי פוסקי הלכה שבאו אחריו  היו: האם יש צורך אמיתי למפקד (ובתוך כך דנו בשאלה מה נקרא "צורך"), והאם הוא נעשה בדרך ישירה או בדרך עקיפה?

הפסיקה של הרב עוזיאל מסתמכת על הצורך החיוני של חברה מודרנית לערוך מפקד כדי לתכנן את צורכי החברה בצורה רציונאלית. העונש שקיבל דוד המלך על עריכת מפקד (שמואל ב' כד) היה לפי רוב המפרשים בשל היותו מפקד שנערך בלי צורך ניהולי ממשי וגם בשל היותו מפקד ישיר ולא עקיף. פוסקי ההלכה שעסקו בשאלה מאז קום המדינה לקחו בחשבון הן את הצורך החיוני למפקד והן את דרכו העקיפה.

ובכן מהי הסיבה לאיסור של מנין בני ישראל? נראה להסביר את האיסור בשתי דרכים. המסורת היהודית לא רצתה לעודד הסתמכות יתר על עוצמה צבאית במערכת השלטונית. נכון שישנה מערכת ממלכתית שנקבעה בתורה, אולם יחד עם זאת התורה מזהירה את המלך מלהרבות לו סוסים. דהיינו, יש הסתייגות מהסתמכות על נשק צבאי שעלול להסיח את דעתו ואת דעת העם מערכים רוחניים המהווים את היסוד לחיים הלאומיים.

בנוסף, המסורת היהודית מעניקה מעמד ייחודי לכל אדם ואדם באשר הוא. כדברי חז"ל – "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין פ"ד מ"ה). הפיכת האדם למספר, לסטטיסטיקה – היא פגיעה בכבודו. בעידן שקולו ומעמדו של היחיד עלול ללכת לאיבוד בתוך חברה הממוקדת בקידמה טכנולוגית, דווקא היום חייבים אנו להיות רגישים לקולו, מעמדו וייחודו של כל אחד ואחד

בברכה ,
הרב פרופ’ כרמי הורוביץ
נשיא וראש המכללה

איגרת פרשת בהר – בחוקותי

כרמי הורוביץ1

(לא) וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם: וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ: (ויקרא כ"ו, לא-לב)

עיון במפרשי התורה מעלה שאלה חשובה – באיזו מדה יש לראות קשר ישיר בין פסוקי התורה לבין ההיסטוריה הקונקרטית כפי שהיא התקיימה ומתקיימת בפועל. לשון אחרת, האם ניתן למצוא פסוקים בתורה המנבאים לא רק באופן כללי על העתיד, אלא יש בהם ציון מפורט וספציפי למאורעות עתידיים?

יש לציין כי במקומות רבים בכתביו מתיחס הרמב"ן לקשר זה  – הן לעתיד שמעבר לפסוקי התורה, והן לעתיד שמעבר לתקופתו שלו.

בשתי דרכים קרא הרמב"ן את העתיד בפסוקי התורה. הדרך האחת היא  קריאה טיפולוגית  של פסוקים– או מה שמכונה אצלו "מעשה אבות סימן לבנים". בשיטה הזאת, אירועים בחיי אבות האומה כמו ירידת אברהם למצרים או חפירת הבארות על ידי יצחק, הם סימנים למה שיקרה לבנים, דהיינו למה שיקרה בהיסטוריה העתידית של עם ישראל. חלק מאירועים אלו כבר התגשם.

הדרך השניה של קריאת הרמב"ן את פסוקי התורה היא  קריאתם כנבואות מפורשות על אירועים שעתידים לקרות לעם ישראל. הדוגמא הטובה ביותר לסוג זה הם הפסוקים  מפרשתנו המובאים למעלה וכן  גם פסוקי התוכחה או דברי הברית שבפרשת כי-תבוא. הרמב"ן טוען שיש התאמה מדוייקת בין פסוקי התוכחה של פרשתנו לבין המאורעות של חורבן בית ראשון והחזרה לציון בתחילת ימי בית שני. כמו כן, יש התאמה בין פסוקי התוכחה שבפרשת כי תבוא לבין חורבן בית שני והגלות שכדבריו "אנו נמצאים בו היום". לדוגמא, העונשים המוזכרים בפרשת התוכחה כאן, כמו: חרב, חיה רעה, דבר, רעב וגלות- מוזכרים כעונשים שבאו על ישראל לפני חורבן בית ראשון כפי שמתואר בספר ירמיה (לב, כד). בקשר לגאולה מהחורבן של בית ראשון אומר הרמב"ן שלא תהיה מחילה גמורה וגם לא קיבוץ נדחיהם, אלא- זכירת הברית וחזרה של חלק מהעם. לעומת זאת בתוכחות של פרשת כי תבוא מדובר על "גוי מרחוק מקצה הארץ" וגם "גוי אשר לא תשמע לשונו", נבואות המתאימות לרומאים שהחריבו את בית המקדש השני והגלו את עם ישראל.

הבעיה הקיימת עם הנסיון להתאים נבואות מקראיות לארועים היסטוריים ספציפיים היא שפסוקים רבים ניתנים לפרשנויות שונות, ולא קשה להציע  להם פרשנות היסטורית אלטרנטיבית. כך למשל, ר' יצחק אברבנאל נותן פירוש היסטורי שונה מפרשנותו של הרמב"ן. הוא טוען שבניגוד לרמב"ן שרואה בדברי התוכחה בפרשת בחוקותי ובפרשת כי תבוא שני חורבנות ושתי גאולות, הוא רואה בשתי התוכחות תהליך אחד המנבא חורבן וגאולה כתהליך רצוף עם

תקופה קצרה של שיבה לארץ באמצע (דהיינו תקופת בית שני). כל הרמזים לגאולה, רומזים לדעתו  רק על הגאולה העתידה ולא על תחנות ביניים.

הפיתוי לראות במקרא רמזים למאורעות ספציפיים הביא רבים מחכמי ישראל להתעלם מאזהרתם של חז"ל- "תיפח רוחם של מחשבי קיצין". דהיינו, הסתייגותם מקביעה ודאית  של מועד ביאת המשיח והגאולה העתידה. הנסיבות הקשות של חיי יהודים בימי הביניים גרמו לגדולי האומה לנקוב  לפעמים בתאריך מדויק או כמעט מדויק של ביאת המשיח וחזרת הנבואה לישראל.  דוגמא לכך הם דברי הרמב"ם באיגרת תימן  הקובעים את זמן חזרת הנבואה לעם ישראל.  דוגמא נוספת הם  דברי הרמב"ן בכמה מקומות הקובעים תאריך מדויק לביאת הגואל. לצערנו, אף תאריך שננקב לא התממש.

ברם בדבר אחד ניתן לומר  שהרמב"ן צדק.

וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) "ושממו עליה אויביכם", היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם. (רמב"ן על התורה ויקרא כ"ו, ט"ז)

הרמב"ן צדק בזמנו, וגם צדק לדורות. עד לשיבת ציון והעליות לארץ ישראל מסוף המאה הי"ט, ארץ ישראל אמנם נשארה שממה.
רק עם התחלת העליה היהודית וההתישבות היהודית בארץ ישראל התחילה הארץ לפרוח, להתפתח ולשגשג. תהליך שממשיך עד ימינו.
זכינו שאנו חוגגים השבוע את החזרה של ריבונות ישראל על כל ירושלים והר הבית.

בברכה ,
הרב פרופ’ כרמי הורוביץ
נשיא וראש המכללה