כעבד בביתו של פוטיפר,מבחין האדון " כי ה' אתו וכל אשר הוא עשה ה' מצליח בידו",יוסף מוצא חן בעיני פוטיפר והוא מפקיד אותו על ביתו בביטחון גמור. גם לאחר עלילת הדם של אשת פוטיפר בעודו בבית הסהר ,מוצא חן בעיני שר בית הסהר ושוב מקבל תפקיד "פיקודי", הפעם על האסירים..שם גם פותר בחכמתו הרבה את חלומותיהם של שרי המלך,שר המשקים ושר האופים.

מיהו ה-"יוסף" של ימינו?

כמדומני, יוסף מייצג את הילד המוצלח של הכיתה. היפה, הנערץ על כולם, המנהיג הבלתי מעורער של הכיתה. הילד הנבון והאהוב על המורים ,זה שהתלמידים החלשים מבקשים ממנו את הסיכומים. זה שהתברך בכישרונות אין סופיים בתחומים שונים כל כך. גם במתמטיקה וגם בספורט…זה שיקבל תפקיד ראשי בהצגה של סוף שנה…זה שניראה לנו שבחיים ילך לו "קלף" בלי בעיות ובלי קשיים.

מכירת יוסף ,זהו חטאה של החברה כולה. זו שמקנאה, זו שאינה מסוגלת לפרגן, חברה שאינה יכולה לסבול הצלחה ושגשוג חברה שעינה צרה בהצלחתו של הזולת. ומכאן נשיג את דרך הכפרה. הכפרה על חטא המכירה הוא על ידי יצירת חברה המסוגלת להכיל את המוצלחים שלה,החכמים, המוכשרים, העשירים, היפים..אלה שהחיים האירו להם פנים. אל תמכרו את היוסף שלכם!! אל תקנאו! שמחו בהצלחתו, שמחו בשפע שהקב"ה נתן לו, פרגנו לו! כי אנשים אחים אנחנו.

יעקב שולח מלאכים לעשיו אחיו. אולם, הוא איננו מסתפק בכך. הוא מכין את עצמו ל- 3 דברים: "לתפילה, לדורון ולמלחמה".

אולם, לאחר שובם של המלאכים מוצאים אנו תגובה קצת מוזרה אצל יעקב:"וירא יעקב מאוד, וייצר לו".  מסביר המדרש "ויירא" – שמא ייהרג, וייצר – שמא יהרוג. יעקב מפחד שמא ימות. אותו יעקב שלא פחד מלבן, שנלחם עם המלאך, פוחד שימות ועוד על ידי רשע כזה. האם לא סמך יעקב על הקב"ה כפי שלמד בודאי מאברהם סבו במעשה העקדה?

ישנה גישה במדרש שאיננה רואה כלל את יעקב כפחדן אלא ההיפך מזה. יעקב אומר למלאכים אמרו לעשיו: "ויהי לי שור וחמור" – "רבנן  אמרו שור זה משוח מלחמה", יעקב אבינו שולח אזהרה לעשיו כי משיח ישראל כבר נולד הלא הוא יוסף שעתיד להלחם בעשיו ובניו ולהכשיר את הקרקע  למשיח בן דוד. כלומר יעקב איננו פוחד אולם מאידך רואה במלחמה דבר שלילי, ומנסה להתחמק ממנה למרות שהוא יודע שהניצחון עמו.

עם ישראל פוחד מהמן הרשע ועל כן מתפלל וצם. וכל זאת לאו דווקא כביטוי של מיעוט אמונה אלא פחד מתוצאותיו של העימות והמלחמה.

לעיתים – אין ברירה, צריך להתווכח, להתעמת ולהיאבק, אולם תמיד צריך לחפש ולמצוא את הדרכים החילופיות של שלום ואחווה, כפי שנקט יעקב אבינו וכפי שלמד ממנו עם ישראל במשך הדורות.

בפרשתנו כתוב (בראשית כה, כג) וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי [גיים] גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ. חז"ל שמו לב לכתיב של הפסוק "גיים", ועל פי זה דרשו:
אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גֵיִים: זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. (עבודה זרה יא, א)

הגמרא הזאת קובעת הקבלה בין שני מנהיגים אלו, אנטונינוס, שהיה קיסר רומי לבין ר' יהודה הנשיא, שהיה נשיא הסנהדרין ועורך המשנה. בספרות חז"ל מסופר על שיחות בין שני המנהיגים הללו במגוון נושאים הקשורים ליהדות.

אמר ר' אלעזר- כמה דיות משתפכות וכמה קולמוסין משתברין כדי לכתוב בני חת, עשרה פעמים כנגד עשרת הדברות. לומר לך כל מי שהוא מברר מקחו של צדיק, כאילו קיים עשרת הדברות.

דברי המדרש מוסיפים תמיהה – מה הקשר שבין עשרת הדברות לבין מיקחו של הצדיק במערת המכפלה.
המלבי"ם בפירושו לתורה לפרשתנו טוען כי אחד הערכים הגדולים שחידד אברהם אבינו בלב האנושות הוא יסוד השארות הנפש לאחר המוות. בעולם הזה הגוף הינו לבוש גשמי והוא מתכלה במוות – אולם עיקרו של האדם הוא הנפש שנשארת לעד. המיתה אינה אלא אילוזיה בתפישתנו אנו- וכפי שאדם ישן עתיד להתעורר כך תשוב נפש המת לחיותה.

לפי המדרש בפרקי דר' אליעזר פרק ה', אברהם אבינו ראה יסוד זה  דוקא במערת המכפלה:

…כשנגלו עליו המלאכים היה סבור שהם אורחי הארץ ורץ לקראתם ורצה לעשות להם סעודה גדולה… ורץ להביא בן בקר וברח מלפניו בן הבקר ונכנס למערת המכפלה ונכנס אברהם אחריו ומצא שם אדם הראשון וחוה שוכבים על המטות וישנים ונרות דולקות עליהן וריח טוב עליהם כריח ניחוח לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר. אמ' לבני יבוס לקנות מהם את מערת המכפלה במכר טוב בזהב ובכתב לאחוזת קבר עולם.

מערת המכפלה מסמלת לאברהם אבינו את המשך חיותו של האדם לאחר המוות וכן את הקשר הנצחי שנקשר עם בת הזוג.
קניין אשה יכול להיעשות בשלושה דרכים אולם העיקרי שבניהם נעשה ע"י ממון. ומעניין כי עיקר זה נלמד ע"י חז"ל דוקא מקניית הקבר במערת המכפלה.

קניינה של מערת המכפלה חשוב כל כך עד כי התורה פירטה אותו באריכות והמדרש דימהו לעשרת הדברות.

1. תחילת מסכת קידושין.
2. בקהילות מסוימות יש מנהג לקרא בשבועות- חג מתן תורה פיוט הנקרא "כתובה".

"והיה ( אברהם ) מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר: 'ויקרא שם בשם ה' אל עולם'. וכיוון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות  והם אנשי בית אברהם".

הרמב"ם מבחין בשני שלבים, הראשון-תפקיד צבורי: קורא ומקבץ את העם, כינוסים ועצרות רבי משתתפים, והשני-" מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו", אברהם אבינו מבין שלא די בפרהסיה אלא יש צורך בראיה פרטנית של כל אחד אחד, בהתאמת "חומר הלימודים" בצורה אישית ליכולת הקבלה של כל אחד ואחד. ורק שני השלבים הללו יחד בונים את בית אברהם.
אין ספק שהעבודה הפרטנית עם כל חניך וחניך, תובעת כוחות נפש אדירים, סבלנות והקרבה עצומה.

בפרשתנו ,נשלחים המלאכים לאברהם לבצע שליחויות שונות. אולם, דווקא לפני בשורת סדום, ה' ניראה כמתלבט, "המכסה אני מאברהם? הוא שואל. הייתכן שלא אגלה לו את רצוני להשמיד את סדום?מוזר. לא ראינו אצל שום נביא. התלבטות מעין זו.

בהקדמת שו"ת חתם סופר ליורה דעה ,כותב בנו-

"כי לא היה לו פנאי להתבודד עצמו במחשבתו ולקשר נפשו במדרגת נבואה כזו לפי שהיה מוטרד תמיד בלימוד התלמידים והיה דעתו מעורב בין הבריות להכניסם תחת כנפי השכינה… ועל שהתנועע נפשו תמיד להתעסק עם קצרי דעת כאלו, לא נשאר לו פנאי להתבודד מחשבותיו לנבואה כזו…"

אברהם ,הוא מורה מסור בישראל, להתמסרות הזו יש מחיר כבד. ההוראה לאחרים באה על חשבון ההתפתחות הרוחנית האישית של אברהם .על כן מחליט ה' לא לכסות ממנו דבר הנבואה-

" היתכן שאכסה מאברהם את אשר אני עושה, הלא ידעתיו כי כל מיעוט הכנתו לנבואה הוא למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך ה'… וכל זה הוא עושה לכבוד שמי להרבות עבדי ומיודעי – אי לזאת 'שכרו מאתי תצא' שבכל מיעוט הכנתו לנבואה אגלה לו כל צפון ולא יסתר ממנו דבר".

לא תתכן מלאכה חינוכית ללא מסירות נפש. מסירות זו זיכתה את אברהם בתואר האלקי הייחודי "אברהם אוהבי".

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:
מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן: (במדבר א, ב-ג)

בשנות 2008-2009 קיימה ממשלת ישראל  מפקד אוכלוסין. באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היתה התייחסות למעמדו ההלכתי של המפקד, והיה גם הסבר למה מותר להשתתף במפקד.

מן הראוי לשאול תחילה למה היינו חושבים שהדבר אסור? הלא בפרשתנו, משה רבינו מצווה למנות את בני ישראל, ואין בכך שום נימה של הסתייגות. יתר על כן – אין גם שום בקשה שהמניין יהיה בדרך עקיפה.

אמנם, בפרשת כי תשא  נאמר "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". כאן  התורה מבקשת שֶבעת המפקד ייתן כל נפקד מחצית השקל, וימנו את המטבעות ולא את האנשים. ברם לא ברור אם מטרת נתינת מחצית השקל הוא צורך עקרוני בפקידה, או שמא היה צורך זמני לכפרה בגלל סיבות שאינן קשורות לעצם המניין (כמו חטא העגל).

הגמרא במסכת יומא (כ, ב) מסווגת את המפקד כאיסור.  נאמר שם: "אָסוּר לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה" כן  היא מוסיפה לפי דעה אחרת  ש"כָּל הַמּוֹנֶה אֶת יִשְׂרָאֵל, עוֹבֵר… בִּשְׁנֵי לָאוִין". אבל היא איננה מביאה את הפסוק בפרשת כי תשא בכלל. יותר מזה – רוב רובם של פוסקי ההלכה לדורותיהם התעלמו מהלכה זו. הרמב"ם אינו מזכירה בספר המצוות שלו וכן מתעלמים ממנה עוד פוסקי הלכה כגון: ספר הטורים, ר' יוסף קארו בשולחן ערוך וגם הרמ"א בהגהות שלו.  בעיקר רק מפרשי המקרא בתחילת פרשת כי תשא, בתחילת פרשת במדבר ובסיפורים על המפקדים של שאול ודוד עוסקים בשאלה.

כנראה שההתעלמות מדין זה על ידי הפוסקים נובעת במידה מסוימת מהעובדה שיהודים לא עסקו במפקדים מאז ימי המלוכה, ולכן ההלכה הזו לא משכה תשומת לב מצד פוסקי ההלכה. אבל בעת האחרונה, עם שובו של עם ישראל לארצו, התעורר הצורך כמו בכל חברה מודרנית, למנות ולספור את תושביה של המדינה.

ואכן, חוץ מדיון קצר במאה התשע-עשרה עלה הנושא לדיון הלכתי-מעשי רחב ומפורט בין חכמי ישראל רק במאה העשרים. אחד הראשונים  שדן בנושא "רדום" זה היה הרב בן ציון מאיר עוזיאל בזמן מפקד הסתדרות העובדים של שנת 1937. בין הקריטריונים שנידונו על ידו וכן על ידי פוסקי הלכה שבאו אחריו  היו: האם יש צורך אמיתי למפקד (ובתוך כך דנו בשאלה מה נקרא "צורך"), והאם הוא נעשה בדרך ישירה או בדרך עקיפה?

הפסיקה של הרב עוזיאל מסתמכת על הצורך החיוני של חברה מודרנית לערוך מפקד כדי לתכנן את צורכי החברה בצורה רציונאלית. העונש שקיבל דוד המלך על עריכת מפקד (שמואל ב' כד) היה לפי רוב המפרשים בשל היותו מפקד שנערך בלי צורך ניהולי ממשי וגם בשל היותו מפקד ישיר ולא עקיף. פוסקי ההלכה שעסקו בשאלה מאז קום המדינה לקחו בחשבון הן את הצורך החיוני למפקד והן את דרכו העקיפה.

ובכן מהי הסיבה לאיסור של מנין בני ישראל? נראה להסביר את האיסור בשתי דרכים. המסורת היהודית לא רצתה לעודד הסתמכות יתר על עוצמה צבאית במערכת השלטונית. נכון שישנה מערכת ממלכתית שנקבעה בתורה, אולם יחד עם זאת התורה מזהירה את המלך מלהרבות לו סוסים. דהיינו, יש הסתייגות מהסתמכות על נשק צבאי שעלול להסיח את דעתו ואת דעת העם מערכים רוחניים המהווים את היסוד לחיים הלאומיים.

בנוסף, המסורת היהודית מעניקה מעמד ייחודי לכל אדם ואדם באשר הוא. כדברי חז"ל – "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" (משנה סנהדרין פ"ד מ"ה). הפיכת האדם למספר, לסטטיסטיקה – היא פגיעה בכבודו. בעידן שקולו ומעמדו של היחיד עלול ללכת לאיבוד בתוך חברה הממוקדת בקידמה טכנולוגית, דווקא היום חייבים אנו להיות רגישים לקולו, מעמדו וייחודו של כל אחד ואחד

עיון במפרשי התורה מעלה שאלה חשובה – באיזו מדה יש לראות קשר ישיר בין פסוקי התורה לבין ההיסטוריה הקונקרטית כפי שהיא התקיימה ומתקיימת בפועל. לשון אחרת, האם ניתן למצוא פסוקים בתורה המנבאים לא רק באופן כללי על העתיד, אלא יש בהם ציון מפורט וספציפי למאורעות עתידיים?

יש לציין כי במקומות רבים בכתביו מתיחס הרמב"ן לקשר זה  – הן לעתיד שמעבר לפסוקי התורה, והן לעתיד שמעבר לתקופתו שלו.

בשתי דרכים קרא הרמב"ן את העתיד בפסוקי התורה. הדרך האחת היא  קריאה טיפולוגית  של פסוקים– או מה שמכונה אצלו "מעשה אבות סימן לבנים". בשיטה הזאת, אירועים בחיי אבות האומה כמו ירידת אברהם למצרים או חפירת הבארות על ידי יצחק, הם סימנים למה שיקרה לבנים, דהיינו למה שיקרה בהיסטוריה העתידית של עם ישראל. חלק מאירועים אלו כבר התגשם.

הדרך השניה של קריאת הרמב"ן את פסוקי התורה היא  קריאתם כנבואות מפורשות על אירועים שעתידים לקרות לעם ישראל. הדוגמא הטובה ביותר לסוג זה הם הפסוקים  מפרשתנו המובאים למעלה וכן  גם פסוקי התוכחה או דברי הברית שבפרשת כי-תבוא. הרמב"ן טוען שיש התאמה מדוייקת בין פסוקי התוכחה של פרשתנו לבין המאורעות של חורבן בית ראשון והחזרה לציון בתחילת ימי בית שני. כמו כן, יש התאמה בין פסוקי התוכחה שבפרשת כי תבוא לבין חורבן בית שני והגלות שכדבריו "אנו נמצאים בו היום". לדוגמא, העונשים המוזכרים בפרשת התוכחה כאן, כמו: חרב, חיה רעה, דבר, רעב וגלות- מוזכרים כעונשים שבאו על ישראל לפני חורבן בית ראשון כפי שמתואר בספר ירמיה (לב, כד). בקשר לגאולה מהחורבן של בית ראשון אומר הרמב"ן שלא תהיה מחילה גמורה וגם לא קיבוץ נדחיהם, אלא- זכירת הברית וחזרה של חלק מהעם. לעומת זאת בתוכחות של פרשת כי תבוא מדובר על "גוי מרחוק מקצה הארץ" וגם "גוי אשר לא תשמע לשונו", נבואות המתאימות לרומאים שהחריבו את בית המקדש השני והגלו את עם ישראל.

הבעיה הקיימת עם הנסיון להתאים נבואות מקראיות לארועים היסטוריים ספציפיים היא שפסוקים רבים ניתנים לפרשנויות שונות, ולא קשה להציע  להם פרשנות היסטורית אלטרנטיבית. כך למשל, ר' יצחק אברבנאל נותן פירוש היסטורי שונה מפרשנותו של הרמב"ן. הוא טוען שבניגוד לרמב"ן שרואה בדברי התוכחה בפרשת בחוקותי ובפרשת כי תבוא שני חורבנות ושתי גאולות, הוא רואה בשתי התוכחות תהליך אחד המנבא חורבן וגאולה כתהליך רצוף עם

תקופה קצרה של שיבה לארץ באמצע (דהיינו תקופת בית שני). כל הרמזים לגאולה, רומזים לדעתו  רק על הגאולה העתידה ולא על תחנות ביניים.

הפיתוי לראות במקרא רמזים למאורעות ספציפיים הביא רבים מחכמי ישראל להתעלם מאזהרתם של חז"ל- "תיפח רוחם של מחשבי קיצין". דהיינו, הסתייגותם מקביעה ודאית  של מועד ביאת המשיח והגאולה העתידה. הנסיבות הקשות של חיי יהודים בימי הביניים גרמו לגדולי האומה לנקוב  לפעמים בתאריך מדויק או כמעט מדויק של ביאת המשיח וחזרת הנבואה לישראל.  דוגמא לכך הם דברי הרמב"ם באיגרת תימן  הקובעים את זמן חזרת הנבואה לעם ישראל.  דוגמא נוספת הם  דברי הרמב"ן בכמה מקומות הקובעים תאריך מדויק לביאת הגואל. לצערנו, אף תאריך שננקב לא התממש.

ברם בדבר אחד ניתן לומר  שהרמב"ן צדק.

וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) "ושממו עליה אויביכם", היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם. (רמב"ן על התורה ויקרא כ"ו, ט"ז)

הרמב"ן צדק בזמנו, וגם צדק לדורות. עד לשיבת ציון והעליות לארץ ישראל מסוף המאה הי"ט, ארץ ישראל אמנם נשארה שממה.
רק עם התחלת העליה היהודית וההתישבות היהודית בארץ ישראל התחילה הארץ לפרוח, להתפתח ולשגשג. תהליך שממשיך עד ימינו.
זכינו שאנו חוגגים השבוע את החזרה של ריבונות ישראל על כל ירושלים והר הבית.